פרק 1: שובב הטינדר

שבוע לפני יום הולדת שלושים ושתיים, אני עומדת במטבחון הקטן של המשרד, ליד מכונת הקפה המאולתרת וסופרת כפיות סוכר. לפניי עומדות ארבע כוסות זכוכית ללא ידית וספל קרמיקה אחד גדול. אני משתדלת לזכור את ההוראות. באחת אני שמה שתי כפיות קפה שחור ללא סוכר. זה למר סער. סער מר. השנייה תקבל שוט אספרסו וגרגר סוכרזית. השלישית והרביעית מכילות הפוך מוקצף עם חלב סויה, מקבלות כפית סוכר חום. האספרסו וההפוך זה לאורחים. בחמישית, זו העשויה קרמיקה צבעונית ועליה מתנוסס הכיתוב: "להילה סמנכ"לית משא"ן האלופה שלנו", אני תוקעת, בלי לשטוף, גבעול נענע ריחני שנקטף מהעציץ החדש. בלי שקיק תה, בלי סוכר, בלי ממתיק בלי חלב, בלי חלום. אורחים בעלי ממון יושבים בחדר הישיבות ודנים בעתידה של החברה שלנו. הריח החזק של הקפה הטחון הטרי תמיד עושה לי חשק לסיגריה. "סיגריה זה לחלשים" אני מזכירה לעצמי את המנטרה שתגרום לי לרצות להפסיק לעשן לעולמים. זה לא עובד. אני מסדרת הכל על מגש, מקללת בלב את יעלה המגעילה שזה הכל בגללה ויוצאת מהמטבח. אני לא זוכרת את הרגע המדויק בו החלטתי להיות מזכירה. בעצם אני לא מזכירה, אני מזכירה לעצמי. אני סמנכ"לית ושותפה בחברה. אבל יעלה המזכירה המגעילה שוב לא הגיעה היום, ישיבת ההנהלה חייבת להתקיים והאורחים היקרים חייבים לקבל קפה. לא שחלמתי להיות סמנכ"לית שותפויות מאז שהייתי קטנה. היו לי חלומות אחרים. הייתי ילדה חולמנית, כתבתי שירים וציירתי ציורים. את התואר שלי עשיתי בכלל באומנות. צילום זו ההתמחות והאהבה שלי. תנו לי להסתובב בעולם ולהקפיא רגעים מופלאים בעזרת המצלמה ואני מאושרת. אבל לחיים כנראה היו תוכניות אחרות עבורי. סיימתי את התואר עוד כשהייתי עמוק בענייני שימור הסביבה וכדור הארץ. הייתי צלמת אקטיביסטית. באחת מההפגנות בעד שמירה על זכויות בעלי החיים, כשהייתי בת עשרים ושמונה, 'רווקה זקנה' במונחים של סבתא פנינה, נעצרתי יחד עם בחור נחמד עם ריסים ארוכים שעיטרו עיניים תכולות מעל אף מחודד והיה לו זקן צרפתי שהיו בו גוונים של זהב. הוא סיפר לי שהוא עובד על מחקר שיפחית את ההתעללות בפרות ואת הזיהום על כדור הארץ. האמנתי לו. השוטרים שעצרו אותנו גיחכו בזלזול כשהמצלמה שלי עפה לכל הרוחות בגלל התפרעות המפגינים וסער הסתער עליהם כיאה לנסיך על הסוס וביקש בנימוס שישחררו אותי וייקחו רק אותו. הוא גם נישק אותי וזה עשה לי נעים בגוף והרגיש לי נכון בקו הזמן, אז זרמתי אתו וכששוחררנו מהמעצר המביך, הלכתי אליו הביתה ומאז אנחנו יחד. היינו יחד כשהוא הצליח להשיג מימון ראשוני למחקר (בשיתוף עם קרן מיוחדת שסבתא שלי הקימה) והיינו יחד כשהוא ושותפו עבדו ימים ולילות לקראת ה"אקזיט" שלהם. הייתי שם אתו כשהמחקר התפתח וצמח מחדר השינה שלנו ועד שהגיע למה שהוא היום. MOO.TECK חברת פודטק צעירה ומבטיחה שעוסקת בפיתוח בשר מתורבת. אז הייתי לצידו ועזרתי בכל מה שאפשר. כשסער העניק לעצמו את התואר "מנכ"ל" באופן טבעי אני קיבלתי את התואר "עוזרת מנכ"ל", כי עזרתי לו. כשהתחיל סבב גיוס ההון הראשון קיבלתי את התואר סמנכ"לית שותפויות. טייטל שנוצר במיוחד עבורי, ללא ידיעתי ודי בהפתעה אבל על זה עוד נדבר... בכל מקרה, כיאה להיותי שותפה טבעית וחלק מצוות ההקמה ובזכות כישורי התקשורת היעילים שלי, התמחיתי בניהול השותפויות של החברה. אני בכלל רציתי להיות צלמת, אבל סער ידע לנתב את כישוריי באופן שנראה לו הרבה יותר אפקטיבי ויחד עם קרן ההשקעות PSC שהוקמה על ידי סבתי, הצלחנו לעניין משקיעים רציניים מהארץ ומהעולם ולגייס כספים שיספיקו לשנתיים שלמות של מחקר ופיתוח וגם להניע תהליכים רגולטורים. היום אני עדיין אני פעילה בכמה עמותות לאיכות הסביבה ובעיקר עסוקה בזכויות של בעלי חיים ומידי פעם אני גם מוצאת לי רגע לצלם או לבקר באיזו תערוכת צילום מעניינת אבל עכשיו יש לי הרבה פחות זמן והרבה יותר עניינים לטפל בהם. השם "מו-טק" גם הוא רעיון שלי. המו הראשון ששמעתי, היה של פרה שהסתכלה עלי בעיניים דואבות, ראשה כלוא בין שני מוטות ברזל של גדר הרפת המפרידה בינה ובין התבן והיא מנסה לשווא ללחך קש סורר בלשונה הארוכה. כשהיינו קטנים, אחי סול ואני אהבנו את הטיולים של שבת לצפון. ההורים היו לוקחים אותנו לפינת ליטוף או לרפת באיזה קיבוץ ואנחנו היינו מחכים כל הדרך מתל אביב לריח של הפרות. עבורי, זה ריח של נוסטלגיה, של משפחה. את המו הזה שמענו שוב, סער ואני, בסיור רפתות כשיצאנו לחקור את הבשר ברמת הגולן וזה הקפיץ לי את הרעיון לשם של החברה, מו-טק. "מותק" היה גם קוד פרטי שלנו. 'מותק' היינו קוראים אחד לשני ברגעים רציניים. "מותק כדאי שתתחילי לארוז את מחצלותייך המפונפנות ולעבור לגור איתי" הוא אמר לי אחרי שנה שהיינו יחד. "מותק, כדאי שתגיע הביתה מוקדם היום, אני מבייצת" אמרתי לו אחת לחודש לפחות, אחרי שהיינו נשואים כבר שנה. "מותק, זה שוב שלילי, אין הריון" "מותק, ננסה שוב, אני מבטיח שבסוף זה יצליח אנחנו זוג מנצח, שום דבר לא יעצור אותנו". אני נושאת במיומנות את מגש כוסות הקפה המהבילות. סוכר וחלב מתמזגים אל אחת מנקודות השיא של תפקידי הבכיר במשרד. אני פוסעת בזהירות אל חדר הישיבות, מקדש ההחלטות הגורליות של החברה. מסמנת במבט לצילי, שתפתח לי את הדלת וחודרת אל ההיכל המתכתי שמקבל את פניי בשפתיים יבשות. כל אחד מקבל מה שהוא ביקש. או שלא. הם כבר יסתדרו. לפני שאני מצטרפת לדיון הסוער, אני מתנצלת ויוצאת מחדר הישיבות, ממהרת לשירותים. שני תאים מפוארים. ברז עם כיור קטן מידי, מעליו מראה שתלויה גבוה מידי ושלט עם ציור של גבר ואשה אוחזים ידיים. מעל האסלות יש חלון גדול הפונה אל הים. שירותים יפים אך מעורבים. בחדר הזה אין הבדלי דת, גזע, מין או מעמד. מנכ"ל ומנהלת חשבונות מטילים צרכיהם יחדיו לעבר השקיעה. מזכירה ומנהלת כספים מפדרות אפן יחדיו כאילו שתלושי המשכורת שלהם תאומים זהים. כולם שווים בפני האסלה. אני נכנסת לשם רק כשיש ישיבת הנהלה. הזמן היחיד בו הסיכוי להיתקל בסמנכ"ל פיתוח מפליץ בזמן שאני משתינה, שואף לאפס. אם הייתי יודעת שזה מה שאעשה בחיי בגיל שלושים ושתיים במקום להציג את היצירות שלי באיזו גלריה בניו יורק, הייתי עוזרת פחות ומצלמת יותר. וגם בן לו היה לי. קטון חמודון, זהוב תלתלים שהולך לגנון, אז הייתי רוקדת את חיי גם בלי מצלמה, חוגגת אפילו כאן במשרד את עבודתי המשמימה. אבל בינתיים, בין כל החלומות, אני צריכה לחזור לישיבה. בדרכי חזרה לחדר הישיבות, אני מבחינה בצילי אשת סודי המשרדית מרימה עיניי עֶגְלָה מופתעות מעל המחשב שלה ומסמנת לי להגיע במיידי לעמדתה הצבעונית כשהיא מצביעה על המסך. הבחורה מכורה לאתרי היכרויות דיסקרטיות. היא מצליחה לקיים מערכות יחסים רק עם גברים נשואים. היא לא מבינה למה, אבל אני יודעת שככה היא מרגישה שאין לה מחויבות והחופש שלה לא בסכנה. היא מצאה אתר חדש המציע אפליקציה של היכרויות איכותיות ודיסקרטיות. "תגידי זה לא בעלך?" אני מתכופפת אל מסך המחשב, בוחנת את התמונה, את הפנים המוכרות כל כך, המבט החד, העיניים החודרות, הסנטר המרובע, נקודת החן מתחת לעין ימין, והבטן שלי מתהפכת. "לא הבנתי, איך הגעת לתמונה הזו?" "עברתי על פרופילים של גברים באתר. אזור המרכז,  סביבות גיל ארבעים, ספונטאניים רגישים בעלי חוש הומור, שאינם מעוניינים בהפריה הדדית, ומחפשים בילוי ייחודי ללא מחויבות ספציפית. בדיוק מה שאני עושה כל יום " "אז איך הגעת לתמונה של סער? מה הוא קשור?" "אני אומרת לך, זה באתר, אולי זה רק מישהו שדומה לו? אולי גם לו יש אח תאום?" אני מתכופפת שוב אל המסך, מקרבת, מרחיקה, מורידה, מסתכלת. "איזה דומה לו, זה בעלי, מפגרת. את קולטת?" אני, לא קולטת. אני מתיישבת על צילי בלי לשים לב, בוהה במחשב. זעם עמום מתחיל לזרום לי בעורקים, הלב שלי מתחיל להלום והפנים שלי בוערות. מה יש לו לחפש באתרי היכרויות? מה הסיכוי שזו טעות טיפשית? כמה זמן זה כבר שם? בגלל זה התחיל ללכת לחדר כושר? לא מאמינה, לא יכול להיות, סער שלי? ארבע שנים. שנתיים שאנחנו נשואים ועוד שנתיים של חברות ואהבה בדירת הרווקים שלו בדרום תל אביב. שנה של ניסיונות כושלים לעשות ילד. בכל הזמן הזה אני רואה את סער מגשים את החלומות שלו, מביא לעולם בשורות מדעיות שישנו את תרבות המזון והרגלי האכילה של מיליונים, את אישיותו הכובשת ואת חיוכו המפתה, אבל לא מצליחים להביא לעולם ילד אחד קטן שיעשה אותנו משפחה מאושרת. ארבע שנים ששמתי את עצמי בצד והייתי לו עוגן בכל פעם שהפסיד משקיע בגלל השחצנות המופרזת שלו, בכל כישלון צורם במחקר המורכב, בכל פעם שנפל והייתי צריכה לגייס את כל כוחותיי כדי להרים. הבעל שלי באפליקציית היכרויות? צילי, סבלנית, נבוכה, מחכה שארגע, מלטפת אותי בעדינות בגב, ומנסה להתרומם. זה לא  פשוט. אני יושבת עליה, ועם השנים זה לא נעשה יותר קל. "להביא לך מים?" אני מהנהנת, לא זזה. התמונה שלו מחייכת אלי מהמסך, חיוך מתנשא, נקי, יפה, רענן. סער באתרי היכרויות? מה לעזאזל... "קחי נשימה, קחי נשימה עמוקה", צילי דוחפת אותי קלות מעל ברכיה, מנסה לקום להביא לי מים. לא זורם לי דם לרגליים. התאבנתי. אני נופלת בחבטה עזה אל הרצפה. היא נבהלת, מנסה למשוך אותי חזרה אל הכיסא. אני לא משתפת פעולה, לא מצליחה להניע את עצמי, תמונת הפרופיל המחויכת שלו מהבהבת לי בעיניים ואני משותקת. קולות רמים נשמעים מכיוון חדר הישיבות שדלתו נפתחה. הישיבה הסתיימה מוקדם מן הצפוי. צילי מתייאשת מהניסיונות להרים אותי, משאירה אותי תחת שולחנה ומתיישבת על הכיסא, מקלידה על המחשב במרץ. שי, השותף של סער, המכהן כיושב ראש החברה, יוצא מחדר הישיבות, נכנס לחדרו בסערה וטורק את הדלת. אני מרגישה את ההדף על הרצפה הקרה. סער צועד במרץ אל משרדו, נעליו המצוחצחות עושות רעש של אגו והוא שואל את צילי איפה אני. "היא כבר מגיעה, אני אקרא לה". "תגידי, יקרה פעם מצב שלא יהיה כל כך הרבה בלאגן על השולחן שלך?" סער מוציא את הזעם שלו על צילי. "תגיד, יש מצב שתצא יום אחד מהישיבה בלי פרצוף של כרוב חמוץ?" צילי לא נרתעת. מצא על מי להתעצבן. הליכתו המרשימה וקול עקביו הנוקשים ברצפה מתרחקים. הוא נכנס אל חדרו ומתיישב. קול חבטה פולח את האוויר. צילי מתרוממת ממקומה ורצה אליו. "המנכ"ל נפל?" אני שומעת אותה שואלת, מצניעה התפרצות צחוק ומרצינה פניה במהרה "הכל בסדר" אני שומעת אותו עונה בקול מובס אך תקיף. "סגרי אחרייך את הדלת". היא חוזרת אל שולחנה, אני עדיין על הרצפה. היא מתכופפת אלי ולוחשת לי באוזן שהמנכ"ל, כלומר, בעלי, פספס את כסא המנהלים החדש עם הגלגלים ונפל על התחת. שתינו מתפוצצות מצחוק אטום, שקט, מודחק כמו ילדות נזופות החוששות  מהמורה הנרגז שיתפוס אותן. סער מתקשר אלי לנייד. הנייד בכיס שלי. וכאילו הרטט של הצלצול פוגע בכפתור האוטומטי שמפעיל אותי באופן מותנה, מחזיר אותי לחיים ואני מתיישרת, מזיזה את צילי, מתרוממת, מחליקה את השמלה, רואה את שמו של סער על הצג ועונה במקצועיות: "מו-טק, שלום מדברת שלהבת". הוא מת על זה שאני עונה לו כמו מזכירה אמיתית. "כנסי אלי בבקשה". סער קורא לי אל משרדו. אנחנו משתדלים לשמור על יחסים מקצועיים וקונקרטיים במשרד. אני מתנערת, מוחקת חיוך, מיישרת מבט, זוקפת גב וניגשת למשרד של סער. תמונת הפרופיל שלו באתר ההיכרויות של צילי לא נמחקת לי מהמחשבות. אני דופקת על דלתו. "כנסי" שולחן כתיבה כבד מעץ משובח עומד מול הדלת. הוא כבר הספיק להתיישב בחזרה על הכיסא המרשים שלו. שני עציצים גדולים עד גובה התקרה עומדים בפינה הימנית ושידת כוורת עמוסה ספרים משמאל. "אני איתך סער המסעיר". אני עונה ומשתדלת לא לחייך, עם פנקס ועט ביד, כמו המזכירות הסקסיות בטלנובלות. בלב אני מתפוצצת, מה יש לו לחפש באתרי היכרויות, אני לא מצליחה להבין. "תשאירי את הדלת פתוחה. תיכף שי מגיע עם כפיר ולביא" אני מתיישבת. קשה לי לנשום מהחום שעולה בי מבפנים. שי, דוקטור בביוטכנולוגיה מולקולרית, השותף של סער, החוקר הראשי והיושב ראש בפועל, נכנס גם הוא ואליו מצטרפים  כפיר ולביא.  לביא סמנכ"ל תפעול וכפיר סמנכ"ל פעילות חו"ל. שני האחים לבית צוקר, הבנים של שי. פחות כישרוניים מכפי שרומזים שמותיהם, אבל בעלי קשרים אחושרמוטה. מצטרפת אלינו גם הילה, סמנכ"לית משאבי אנוש ופקאצה בפני עצמה. פניהם מעידים על סערה שהתחוללה בישיבה שפספסתי. "מה זה היה הרעש הזה קודם?" שי זורק שאלה לאוויר. סער מתעלם ומתחיל לנאום. "המשקיעים שיצאו עכשיו מהישיבה, אלו שמממנים כרגע את רוב הפעילות שלנו בארץ, חוששים  מהחברה המתחרה שפרסמה אתמול בערב, במהדורת החדשות המרכזית את ההמבורגר המהונדס הראשון שלהם, שיתחיל להימכר תוך שנה מהיום ברשת "בורגרקיד". הם הולכים על תפוצה ארצית ומחיר עממי. לצד המזון המהיר הזול והמפורסם של הרשת, יימכר ההמבורגר המודפס הראשון ואנחנו הולכים לאבד את אפקט הפריצה לשוק". אמר סער, מבטו חד וקולו יציב. "לא ידעתי שהם בשלב כל כך מתקדם של פיתוח המוצר" אמרתי תוך שאני מדמיינת אותו מצ'וטט באפליקציה עם בחורות בעלות חזה חשוף ושפתי ברווז. "הם לא! הם מרמים, אני בטוח בזה" עונה שובב הטינדר המופקר. "איך אתה יכול להיות בטוח במשהו שאין לך מושג עליו?" שואג הלביא ומתיישב על כיסא מהודר ליד סער. "לא ברור כרגע מה מצבם. אין לנו מידע מדויק לגבי המוצר שלהם, יש להם מערכת אבטחה רצינית והכל מסווג, אבל אני יכול לומר לכם שחבר משותף, לא משנה מי, היה אצלם בטעימות, ולטענתו אין לנו מה לדאוג בנוגע לטעם ולאיכות. הבעיה שלנו כרגע זה התזמון. התזמון הוא המפתח. אנחנו חייבים לבצע את הפריצה לשוק ולתפוס את היתרון הראשוני. רק ה *FMA  יאפשר לנו לתפוס את המנהיגות הטכנולוגית ולשלוט לאורך זמן בשוק. אנחנו צריכים להקדים את ההשקה של ההמבורגר שלנו ולא לתת להם דריסת רגל ראשונה בשוק. זה יכול למוטט אותנו לגמרי. זו הסיבה שהבטחתי בישיבה למשקיעים שתוך חודשיים, בסביבות פורים בערך, הם מגיעים אלינו לטעימות.  בנוסף לתזמון, הסברתי למשקיעים שאנחנו הולכים למתג את המוצר שלנו כמוצר יוקרתי, אפילו יותר מבשר אמיתי איכותי ולכן אין כלל תחרות עם ההמבורגר שלהם שהולך להימכר ברשת זולה של מזון מהיר. אה, וסיפרתי להם על שיתוף הפעולה עם 'חוות האחים' בכל הנוגע לשיווק. חוות האחים, כמו שאתם יודעים היא מותג חזק ומוביל ששולט היום על כל שוק הבשר בארץ. הקשר איתם חשוב ונמצא בראש סדרי העדיפויות שלנו. החיבור איתם ימתג אותנו גבוה ויקשר אותנו באופן אסוציאטיבי עם הבשר הכי טוב בשוק". "לאיזו חוות האחים אתה מתכוון? לאלו מרמת הגולן שהיינו אצלם בשנה שעברה והם לגלגו על המוצר שלנו? יש לנו איתם שיתוף פעולה?" שואל כפיר, מופתע כפי שלא היה מעולם. "איך שיתוף פעולה? הם לא סובלים אותנו, אנחנו מהווים איום עתידי על כל מה שיש להם להציע, מאיפה שיתוף הפעולה הזה צץ עכשיו?" הילה מבריקה תוספת לחץ לשיחה ומעבירה יד עטורת לק ססגוני בשערה הבהיר. "אין עדיין שיתוף פעולה, אבל יהיה, אנחנו נעשה שיהיה". סער ענה כשכל העיניים נשואות אליו, אחר כך מופנות לשי, ואז מתפזרות לכל הצדדים במבוכה חמקנית. "הבטחתם טעימות בעוד חודשיים?" אני שואלת בהססנות, מפנה מבט שואל אל שי היו"ר המכהן והוא מסמן לי בפנים מבוהלות שסער הוא המבטיח התורן. "אבל איך בדיוק אתה פאקינג מתכנן לעשות את זה?"  לביא שואג, תוך שהוא מתקתק את עצמו לדעת בטלפון הנייד. סער מבקש מכולם להירגע.  בתנועת יד קלה הוא מסמן לי (באין יעלה המזכירה) להתחיל לכתוב ועונה לכולם בקור רוח ובביטחון: "שלהבת, צריך  ליצור קשר עם 'חוות האחים' ברמת הגולן.  תזמיני נציג שלהם לפגישה אצלינו במשרדים, המטרה: שיתוף פעולה. תמצאי דרך להביא אותם לפה, לא אכפת לי איך, את יודעת לעשות את זה. חפשי עוד כמה משווקי בשר קטנים שיהיו מוכנים להגיע למפגש, עשי שזה ייראה כאילו הם צריכים להילחם על המוצר שלנו. לביא אתה  עובד על זירוז ההפקה של האב טיפוס להמבורגר עד לרמה של מוכן לאכילה. זה צריך לקרות תוך שבועיים. אתה מקבל מחר תוספת של חמישה אנשים לצוות. כפיר והילה אתם על גיוס צוות נוסף לפיתוח, אנחנו צריכים עוד חמישה אנשים לפחות והם צריכים להתחיל מחר.  אנחנו הולכים להפיק את המוצר הראשון של החברה שלנו תוך שבועיים ולהניח אותו על האש תוך חודש מהיום כדי שכולם יריחו את עשן ההצלחה.  עד אז אנחנו נכנסים לרפת של 'חוות האחים', שלא יודעים עדיין שהם הולכים להיות שותפים שלנו ויחד עם המשקיעים שיצאו הרגע מהדלת, הם הולכים לטעום את ההמבורגר המודפס הראשון שלהם בחיים, באירוע  טעימות נוצץ ומטפטף שומן מהונדס". סער מסיים לתת הוראות ומחפף אותנו מהמשרד בפוזה של ויקינג שסיים כרגע קרב בניצחון מוחץ. הוא כזה סקסי כשהוא מחלק פקודות, ושולט בעניינים. אנחנו מתפזרים, כל אחד למשרדו. אני יוצאת מהמשרד של סער, קצת אחרי כולם, בלי להחליף מבטים עם בעלי. חוזרת לעמדה של צילי לבדוק אם התמונה שראיתי קודם, עדיין מוקרנת על מסך המחשב שלה. היא עושה לי פרצוף של תבואי אחר כך. אני ממשיכה לעמדה שלי. כאב ראש מתחיל להדהד לי  בצידי הגולגולת, אני מתקשרת למרפאת הפריון ומזמינה תור לסער לספירת זרע,  תוך שאני מקללת אותו על היום שנולד ואת אמא שלו ואבא שלו ואת כל העולם. אני מקבלת שיחה לנייד הפרטי שלי ואני עצבנית. "כן" "מה קרה למו-טק מדברת שלהבת?" שוב הקול הסמכותי הזה שלו שמעמיד אותי דום כאילו אתמול התקבלתי אצלו לעבודה. "מה אני יכולה לעזור, סער? אני ממש עסוקה עכשיו". "אני צריך אותך עכשיו, אני צריך לגעת בך, להריח אותך  בואי רגע". "סער, כולם פה על קוצים ואני מנסה להשיג את חוות האחים. אי אפשר עכשיו" אני שומעת אותו ובראש רצות לי תמונות של זרעונים קטנים מידי שלא מצליחים לשחות מספיק טוב כדי להגיע אל הביצית המשתוקקת שלי ואז הוא מעלה תמונות שלהם לאפליקציית היכרויות והזרעונים החוצפנים האלה מוצאים ביציות יפות יותר צעירות יותר ופוריות הרבה יותר. הרמקול בטלפון המשרדי בו חייגתי לחוות הבנים מרמת הגולן עושה קולות של מענה אנושי. אני שומעת 'הלו הלו' בזמן שסער משחק לי באוזן בקול הסקסי שלו הבוקע מהטלפון הנייד. אני מרימה את השפופרת ביד השנייה ומגישה אל האוזן השמאלית. עדנה מחוות האחים מציגה את עצמה. אני פונה לטלפון הנייד ואומרת לסער בלחש שהשגתי את חוות האחים ושואלת אם הוא רוצה לדבר איתה עכשיו. "תעבירי לי אותה" הוא עונה מאוכזב וחסר סבלנות, הקול שלו חוזר להיות מרוחק. צילי מתיישבת על השולחן שלי ליד המקלדת בשמלת סריג שחורה ונעלי בובה, רגליה מתנדנדות באוויר והיא עושה לי פרצופים של פרה. אני בבעיה. סער בנייד הפרטי שלי באוזני הימנית ועדנה באפרכסת שמאל בטלפון המשרדי. אני לא רוצה לנתק לעדנה, חיכיתי הרבה זמן למענה וכישורי המזכירה שלי אינם כוללים העברת שיחות מטלפונים שאין ביניהם שום קשר טכנולוגי. אני מסתכלת על שני המכשירים, אגלי זיעה מבצבצים על המצח, אני חייבת לפעול מהר, איך לעזאזל אני מקשרת ביניהם עכשיו? האחד חרמן חסר סבלנות יושב לי באוזן ימין בנייד. השנייה, שותפה פוטנציאלית שאין לאכזב וזמנה כנראה יקר ונראה שהיא מאבדת סבלנות. ברגע של חיים ומוות, כשכל עתידה של החברה נמצא בין אוזניי אני מבריקה בפתרון יוצא דופן ומצמידה את הנייד שלי לאפרכסת המשרדית ואומרת להם: "דברו". צילי מפרפרת מצחוק על המקלדת. היא פוגעת בכוס הקפה שנשפך על השולחן. אני עם שתי ידיים מושטות קדימה מצמידה טלפונים בחוזקה, דבקה במשימה, מתעלמת מהקפה שנשפך לכל עבר ולפתע סער יוצא ממשרדו בדרמטיות יתרה ונעמד מולי. פניו חתומות ורק הלסת שלו הדוקה מידי והווריד ברכה השמאלית קצת יותר נפוח מהרגיל. "תתנצלי ותנתקי את הנייד ואת הקווי. תתקשרי אליהם בטלפון המשרדי עכשיו ותעבירי לי את השיחה, מה כל כך מסובך? צילי תעשי קפה ". שוב אני מרגישה שאכזבתי אותו. המבט הזה החודר, העמוק והמרוחק שהוא מקרין לי, שמור לאכזבות. אותו מבט שיש לו כל פעם שאנחנו מגלים ששוב אין הריון ולמרות זאת הוא מעודד אותי. הוא מרגיע, מחבק ומלטף אבל המבט הזה עוטף אותו, הוא לא יכול לשלוט בו. אני קוראת אותו. אני מרגישה שלא עמדתי בציפיות. אני לא מספיק טובה. אני לא מושלמת. בחודש שעבר הרופא הציע אפשרות שאולי הבעיה אינה אצלי וביקש מסער לעשות ספירת זרע. פניו של סער הפכו קפואים, הוא אמר שזה ממש לא נראה לו, אבל אם צריך הוא יעשה. ברור לו שהספירה תהיה מעולה. הוא שותה כל בוקר שייק ירוק ומסריח, הוא מתאמן, הוא אוכל בשר רק באירועים מיוחדים, הוא מושלם. אין סיבה שהבעיה תהיה אצלו. גם ירוק הוא מעשן רק בסופי שבוע. אבל את זה הוא לא אמר לרופא. גם אני לא. אני בכלל אלרגית לוויד. גיליתי את זה במסיבת הרווקות שעשו לי בהודו לפני שנתיים.